Skip to content

נחיתה רכה..


קראנק! קראנק! קראנק! קראנק! קול ניפוץ הצלעות אל האגרוף הקפוץ שלי הידהד בעמק הקפוא.. לפני שלוש שניות גלשתי במהירות במורד ההר, מבתק שלג בתולי. ועכשיו, מלוא הפה שלג בתולי, אני נזכר שוב בשבריריות הקיום שלי. אני מרגיש את האנדרנלין שוטף את הגוף, מבשר את בוא הכאב… פתאום לקום ולנשום הן משימות לא פשוטות ואני שוקל ברצינות לדחות אחת מהן למועד מאוחר יותר. התיק המנגן שקניתי לא מתרגש מהנפילה. בדיוק עכשיו רג’ינה ספקטור שרה: <איי מאסט גו און סטאנדינג..> וזה לא מצחיק אותי בכלל. איתי ועופר עוצרים לידי באלגנטיות, מרחפים על השלג כאילו הם נולדו על ההר עם קרשים קשורים לרגליים. בחיוך גדול איתי שואל אותי אם אני “בסדר”. אני בוחר לא לענות ורק מביט בו תוך כדי צמצום גבות, כמו שמלמדים בבית ספר לאומנויות או בסרטים מצויירים. זהו, הצלע של ההר ניצחה את הצלע של איל. אני עף מפה קיבינימאט, הולך לישון באיזה רחם ותעירו אותי כשיימס השלג. איתי ועופר ממשיכים ונעלמים באופק. הכל מרגיש די אבוד. אני לבד וקר לי ויש לי שלג על הלחי.

מה נשאר לי? צלע שבורה, שלג והר ו… וואו! מה זה? נוף…. שלום. נעים מאוד. באמת נעים מאוד. אני מתקשה להבין אם הוא עוצר נשימה או שזה בגלל הצלעות. מה שבטוח, ה~אגם~ עוזר למצבי העגום. לא ציפיתי שיהיה שם גם ~אגם~ תוך כדי גלישה. המוסיקה מהתיק מתחלפת: <אברית’יייייייייייייייייייינג…. אברית’יייייייייייייייייייינג……. אין איטס רייייייייט פליייייייייייייס> אני אמנם חולק עליהם קצת בהקשר של הצלעות שלי אבל מדובר בשיפור משמעותי באווירה.
אני מרגיש בהתנגדות נחרצת של הגוף להחלטה שאני עומד לקבל – אבל המוסיקה ו~האגם~ משאירים מעט מקום לספק – היום אני גולששש
Comments are closed, but you can trackback from your blog.

Post a Comment

Your email is never published nor shared. Required fields are marked *