Skip to content

אופן רצוני – פרק אחד

יום אחד, בשעת בין ערביים, בתקופת רעשי המשנה של יום הזכרון לשואה ולגבורה, איבדתי את הכרתי. תקופה לא ארוכה לאחר מכן, בבית החולים “בילינסון” השיבו לי אותה הרופאים הטובים [שבבית החולים "בילינסון"]. “זהו המפוח”, הסביר לי דוקטור ראושר, “שמנשים אותך. וממנו הצינור הזה נושא את האוויר כדי שיעבור דרך נחיריך ולתוך גרונך ומשם לריאותך. אתה מונשם.”. “תודה דוקטור, ומתי מוציאים?” התעניינתי בקושי. “מחר בבוקר, בעזרת השם, בלי נדר”. אמר והלך. מסביבי אכלו רפרפת ואני נרדמתי. בבוקר הוציאו את הצינור ואני, פזור דעת שכמוני, איבדתי חיש מהר את שאיבדתי אתמול, ושוב היו אלו הרופאים [של ביה"ח "בילינסון"] שהחזירו לי את האבדה [וגם את המפוח והצינור]. “אתה לא נושם טוב” הטיח בי דוקטור ראושר. למחרת הוציאו שוב את הצינור אלא, שהפעם נכח בטקס דוקטור ראושר מלווה בכמה רופאים אחרים מכובדים למראה. לכשהפסיקו את פעולת המפוח אחות אחת, בעלת חזייה מעוטרת בתותים, תמכה בגבי ביד ענוגה וכל הנוכחים, איש איש בדרכו הוא [שכן לכל אדם הלכה שונה באותה המלאכה], הפצירו בי לשאוף אוויר מלוא הריאות. [אחד הדגים בתנועות גדולות את שעליי לעשות ואחד פרט את המשימה למשימות קטנות יותר כפי שפורטים שטר של 20 שקלים] משנעתרי לבקשתם [ובין התותים להפצרות הרופאים - איך אפשר היה שלא להיעתר] הפצירו בי מיד לנשוף את האוויר החוצה [ואיך אפשר היה שלא..] ומיד שוב לשאוף אוויר פנימה [ואיך אפשר שלא] ולנשוף [ואיך שלא] וחוזר חלילה. והיינו שקועים במלאכה זו, אני והתותית והרופאים עד שנכנסה אחות אחרת וחילקה לכולם רפרפת. “טוב מאוד. אם תמשיך ככה, תוכל ללכת מחר הביתה” הסביר לי דוקטור ראושר והוביל את קבוצת הרופאים, התותית והרפרפת אל מחוץ לחדר. ואני המשכתי ממש “ככה” עוד זמן מה עד שהתעייפתי וביקשתי לישון וסמוך מאוד לזמן עצימת העניים הרגשתי איך ראשי סחרחר ואני מתחיל לשקוע בעילפון שזיהיתי מתמול שלשום. והרי זה נס משמיים שעלה בי  פתאום זיכרון חזיית התותים העולה ויורדת לשמאלי ותנועות הנשימה הגדולות וזכר ההסברים על תנועת בית החזה וכאילו משיתי את עצמי בחזרה אל החדר מתוך תהום הנשייה שמאחורי הכרית אל מערבולת נשימה קולנית. ובעודי כך מדקדק בקוצן של שאיפות ונשיפות עלה בי זיכרון ישן יותר. שבגן הילדים, מראש המגלשה שבחצר, איזה נמרוד אחד מנוזל הצהיר שאי אפשר לא למצמץ בעיניים ומי שיצליח להוכיח אחרת יקבל ממנו את השעון המכוער שקיבל מאביו שהוא טייס של הליקופטר. וכל הילדים, ואני ביניהם, ניסינו ודמענו הרבה וצעקנו ולא הצלחנו, ונמרוד המנוזל היה מלך כל הגן והגינות שמסביב, עד שזרק עליו בן קמינסקי אבן ונפתח לו המצח. וזיכרון זה הביא אותי למחשבה [כי זו דרכם של זכרונות] שהנשימה צריכה שתהייה כמו המצמוץ, שתבוא מעצמה, וכך בעצם היה מאז ומתמיד. אז ניסיתי כעת, כמו אז בגן עם המצמוץ, להימנע מהנשימה ולאחר דקה הגיעה הסחרחורת ואחריה מתיקות העילפון החלה אופפת אותי ובכוחות גדולים משיתי את עצמי בשנית אל הנשימה והעירות. והיתה זו שעת חצות כשהבנתי שמעתה הנשימה שלי היא באחריותי הבלעדית. שעליי להחליט על כל שאיפה ועליי לרצות בכל שאיפה ועליי להשגיח על הנשימה כהשגיח האם על בתה התנוקת..

Comments are closed, but you can trackback from your blog.

Post a Comment

Your email is never published nor shared. Required fields are marked *